פסק-דין בתיק ת"א 151346-09

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד) בגין נזק גוף שנגרם לתובעת ביום 22.11.07. המחלוקת נוגעת רק להערכת הנזק.

התובעת, ילידת 18.4.53, היא אחות ראשית במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים שיבא. בית המשפט מינה שני מומחים שיעריכו את נכותה.  ד"ר אלי אשכנזי קבע כי לא נותרה לתובעת  נכות נוירולוגית  צמיתה, אך היתה לה נכות זמנית בשיעור 100% למשך 3 חודשים ונכות זמנית בשיעור 50% למשך 3 חודשים נוספים.  ד"ר שגית משגב קבעה לתובעת נכות פסיכיאטרית בשיעור 20%.

בפרק ממצאי הבדיקה פירטה ד"ר משגב כי " האמינות נראית גבוהה- למרות עיסוקה במקצוע הפסיכיאטריה, ממעטת להשתמש במינוחים מקצועיים, נראה כי מנסה להצניע את מצוקתה ומספר פעמים בודקת כי הבנתי נכון, דווקא במגמה להקטין עוצמת הסימפטומים". בפרק הסיכום כתבה כי " גב' גברילוב בת 57, גרושה ואם לארבעה ילדים. בת להורים אקדמאיים, תלמידה מצטיינת בתיכון ובוגרת בי"ס לאחיות. עלתה ארצה מטג'יקיסטאן וחצי שנה אח"כ עבדה בתה"ש כאחות מעשית, רכשה את השפה וארבע שנים לאחר עלייתה עברה בחינות פסיכומטריות והתקבלה לאוניברסיטת ת"א ללימודי תואר לאחות מוסמכת... במקביל, גידלה ארבעה ילדים, תוך התמודדות עם חיי נישואין קשים, בעל אלים ולבסוף גירושין... מאז פגיעתה בתאונת הדרכים בתאריך ה- 22.11.2007 ובעטייה סובלת מתחלואה נפשית משולבת הכוללת הפרעה בתר חבלתית כרונית, הפרעה דיכאונית מאג'ורית והפרעת פאניקה ללא אגרופוביה. בשל יכולות ההסתגלות הטובות והכישורים הקוגניטיביים הגבוהים, הצליחה למרות מצוקתה הנפשית, להמשיך ולתפקד תוך הסתרת התחלואה מהסביבה, מפחד לאבד את מקום עבודתה ואת יכולתה להתפרנס".

חוות הדעת מסתיימת במשפט " להערכתי, למרות מאמציה... יש פגיעה בולטת בתפקודה בכל מישורי החיים". בתשובה לשאלות ענתה המומחית שנכותה של התובעת הינה זמנית שכן, טיפול נכון יכול לעזור לה, אך אם התובעת לא טופלה, נכותה יציבה ועומדת על 20%.

הנתבעת ניסתה להתמודד עם הבסיס העובדתי לחוות-הדעת, כשטענה שלא הוכחו העדרויות התובעת משנת 2010. היא טועה, שכן הן אלה הוכחו במסמכים (שבעצמם נערכו אמנם מאוחר יותר) וגם בעדות התובעת, שלה אני מאמין. מכל מקום, המומחית לא נחקרה ואין לדעת איזו משמעות הייתה מייחסת לפרט בודד כזה או אחר בתשתית העובדתית הנרחבת למדי לחוות-דעתה.

אין חולק על כי התובעת לא קיבלה כל טיפול בתחום בריאות הנפש. הנתבעת טוענת שהיא לא עמדה בחובת הקטנת הנזק. התובעת פנתה לקבלת טיפול במסגרת הציבורית אך הסתפקה בתשובה לפיה לא ניתן לטפל בה במרכז רפואי שלא נמצא בקרבת מקום מגוריה. הנתבעת מלינה על כי התובעת קיבלה תשובה זו בבחינת "כזה ראה וקדש" ולא ניסתה לשנות מרוע הגזירה. הנתבעת טוענת שהתובעת הסתפקה רק בייעוץ מסדרון שנערך לענין זה עם רופאים במחלקתה אולם תיק המוצגים שהוגש מטעם התובעת מכיל מסמך מיום 22.11.10, חתום בידי ד"ר ב. פסטרנק גונן, מומחית לפסיכיאטריה. על פי האמור במכתב, התובעת לא תוכל לקבל טיפול מאת אחד המטפלים עמם היא במגע על בסיס יום-יומי וכי יש להפנותה לגורם אחר המומחה בטיפול PE (חשיפה הדרגתית) והתובעת פשוט לא הצליחה להשיג את הטיפול הנחוץ לה במסגרת הרפואה הציבורית. הנה כי כן, קשה מאוד לומר שהתובעת הייתה פאסיבית ביחס לאפשרויות הטיפול בה.

הסיטואציה שבפניה עמדה התובעת יוצאת דופן. כפי שהתברר לא אחת בבתי-המשפט, לא פשוט להשיג בישראל טיפול פסיכיאטרי במסגרת הרפואה הציבורית. מסתבר שהקושי גדול עוד יותר כאשר מי  שאמור לקבל את הטיפול הוא בעצמו איש צוות רפואי העובד במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים גדול באזור מגוריו. במהלך הרגיל של הדברים היה על התובעת לקבל את הטיפול בבית-החולים שבו היא עובדת. ברור שהדבר אינו אפשרי והיא לא מצאה חלופה כלשהי. הנתבעת ניסתה לטעון שהיה על התובעת להתאמץ יותר, וגם להביא את חוות דעתה של ד"ר משגב לידיעת הגורמים המטפלים על מנת שיפעלו למציאת מקום חלופי במסגרת הרפואה הציבורית. לטענה זו אין כל בסיס. חוו"ד ד"ר משגב אינה מסמך טיפולי והיא אינה אמצעי לקבל טיפול. היא חוו"ד שנערכה לשם המשפט. לא ברור למי יכולה היתה התובעת להציגו ובמה היה הדבר מועיל.

ביום 26.3.12 הודיעה התובעת שאין ידה משגת לקבל טיפול רפואי פרטי וכי תשמח לקבלו אם הנתבעת תהיה מוכנה לממנו. הנתבעת השיבה שאינה חייבת לממן טיפול רפואי פרטי שעה שהוא ניתן במסגרת "סל הבריאות". אף שהנתבעת ידעה שהתובעת אינה מצליחה לממש את הזכות לקבל טיפול רפואי היא בחרה לעצום עיניה מפני המציאות ו"להתחפר" בקיומה העיוני של זכות שאינה ניתנת למימוש. בסעיף 5 לסיכומי הנתבעת היא פשוט התעלמה מהודעת התובעת: " התובעת מסיבותיה היא בחרה שלא לפנות לכל טיפול שהוא ואין לנו אלא להניח כי עשתה כן מתוך ניסיון להאדיר את נזקיה בתובענה זו." כאשר התובעת פשוט אינה יכולה להשיג את הטיפול הנחוץ להקלת סבלה ולהקטנת נזקה, טענת הנתבעת נשמעת צינית. הנתבעת נמנעה מלממן לתובעת טיפול רפואי נחוץ אך בלתי נגיש. שיקולי חסכון לטווח קצר גברו אצלה, והיא מנעה מהתובעת אמצעים להקטין את נזקה. זה היה שיקול רע בכל מובן - שיקול קר ונטול חמלה שרק הגדיל את סבלה של התובעת ואת נזקיה.

הנזק

כאב וסבל

התובעת לא אושפזה אך נגרמה לה נכות בשיעור 20%. בהתאם לכללי החישוב לפי חוק פלת"ד התובעת זכאית לפיצוי בסך 26,651 ש"ח.

הפסדי הכנסה בעבר

התובעת טוענת שבעקבות התאונה נעדרה מעבודתה עד סוף חודש ינואר 2008. בתקופה זו שולם שכרה על חשבון ימי מחלה וימי חופשה. התובעת שבה לעבוד אך נאלצה לטענתה לצמצם את היקף עבודתה והחל מחודש יולי 2008 עבדה בחצי משרה למשך 3 חודשים באישור רופא תעסוקתי. התובעת טוענת כי נגרמו לה הפסדים של ימי מחלה וימי חופשה שאת שווים העריכה ב- 50,000ש"ח. לאחר תקופה זו התובעת אמנם שבה לעבודתה אך תפקודה מאז היה לקוי כעולה ממכתבי הנזיפה שקיבלה. התובעת סובלת מבעיות קשות בכושר הריכוז והזכרון ולא עומדת במכסת שעות העבודה השגרתיות. החל משנת 2009 הפסיקה התובעת לעסוק בהדרכת סטודנטים. מתום תקופת האי כושר ועד ליום עריכת הסיכומים מעריכה התובעת שהפסידה עוד כ- 30,000ש"ח.

הנתבעת טוענת שבפועל לא נגרם לתובעת הפסד כספי עקב פציעתה. בתקופות שבהם שהתה בימי חופשת מחלה קיבלה את שכרה במלואו,  ולאחר ששבה לעבודה היו העדרויותיה מעטות יחסית. לא הוכח ערכם של אותם ימי מחלה או חופשה. הנתבעת סבורה שבפועל גם שכרה של התובעת לא ירד אחרי התאונה, אלא אף עלה. הנתבעת אינה מגלה אמון כלפי מכתבי הנזיפה שקיבלה  התובעת מהממונים עליה. היא רואה בהם מסמכים "מוזמנים" לצורך המשפט, שתוכנם אינו עולה בקנה אחד עם בחירתה של התובעת לעובדת מצטיינת בשנת 2010 - 2011.

לתובעת נגרמה נכות נפשית משמעותית. הרושם שהותירה עדותה התאים להערכה זו. הבעת פניה של התובעת, הצורה שבה השיבה לשאלות (הן מבחינת הגינונים החיצוניים והן מבחינת התוכן) ואותן פיסות מידע שכלל אינן במחלוקת, מדגימים שינוי משמעותי שחל בחיי התובעת אחרי התאונה. התובעת עלתה לארץ, רכשה השכלה ונקלטה במקצוע ובעבודה במהירות יחסית גבוהה, תוך הפגנה של מרץ ודינמיות. היא התקדמה יפה ויחסית מהר, גילתה יוזמה וחריצות הגיעה להישגים. אחרי התאונה נראה כאילו דבר מה בחייה השתבש מאוד, המרץ והאנרגטיות נפגמו. שינוי זה תואם להערכתה של הפסיכיאטרית את מה שקרה לתובעת.

התובעת העידה על הקושי שלה לעמוד בשגרת העבודה של מחלקה פסיכיאטרית בבית-חולים. היא סיפרה שלעתים אינה יכולה עוד לעבוד והיא יוצאת מהעבודה לפני המועד. כאן השיבה מספר תשובות שהנתבעת ראתה בהן סתירה: מצד אחד סיפרה שכל עוד יכלה לקזז את ההעדרויות בימי חופשה ומחלה הבליגו הממונים עליה. מצד שני, אישרה שחוסר הסובלנות להתנהגותה לא נבע מהעדר "כיסוי" פורמאלי לאותן העדרויות, אלא מפני שהעדרותה של אחות אחראית הפריעה לעבודת המחלקה. הנתבעת רואה בכך "סתירה", למעשה מדובר בשתי פנים של אותו דבר: במקום עבודה מסודר המעסיק מכבד את זכותו של עובד לנצל זכויות סוציאליות, אך הוא מודע להפרעה שיש בכך לשגרת העבודה. גם הניגוד בין "הצטיינות" התובעת למכתבי הנזיפה לא הוברר כראוי. כלל לא ברור בשל מה צוינה התובעת לשבח ומכאן ועד המסקנה שמכתבים המציינים ליקויים בעבודתה הם "מוזמנים" (ובמשתמע כוזבים - דהיינו,  ייחוס מרמה למי שכלל לא העיד) ארוכה הדרך. כפי שיפורט בהמשך, מצאתי שהמסמכים אמינים ומשמעותם קשה.

שוכנעתי ש"משהו" השתבש בחיי התובעת אחרי התאונה, אך קשה לכמת אותו מתוך התיעוד. בפועל לא ירד שכרה של התובעת, במידה מסויימת אף עלה. נראה שהעליה היא פשוט ביטוי ל"זחילת השכר" של עובדת בכירה יחסית בשירות הציבורי, תולדה של הסכמים קיבוציים ושינויי העתים ולא של קידום. שוכנעתי שתפקודה המקצועי של התובעת אכן נפגע. לכל הפחות ברור שהפסיקה להדריך סטודנטים ונראה שזמינותה לשעות נוספות נפגעה. בהעדר נתונים מדויקים אני מעריך את הפסדיה בעבר בגין אלה ב - 20,000ש"ח.

מיד אחרי התאונה שהתה התובעת בחופשות מחלה 71 ימים. במרוצת השנים אח"כ שהתה עוד בעשרות ימי מחלה וחופשה, בוודאי שלא כולם עקב התאונה. ניצול של ימי מחלה וחפשה ראוי לפיצוי - אם מפני שנשללה היכולת לפדותם בסיום ההעסקה (ענין הנובע מהסכמי עבודה - שלא הוכח כאן) ואם מפני שבניצולם איבדה התובעת זכות סוציאלית שהיתה עומדת לה לניצול עפ"י הצורך בעתיד.  בשים לב לרמות השכר של התובעת ולמספר ימי המחלה, מוערך נזקה בגין ניצול ימי חופשה ומחלה, גלובאלית, בסך 30,000ש"ח.

הפסד כושר השתכרות לעתיד (לרבות זכויות פנסיה)